<h1>ספר החינוך מצוה קפ"ב</h1>
<h2>דף עב:</h2>
להיות הזבה טמאה ומטמאה, שנאמר [ויקרא ט"ו] ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים וגומר. רמז שורש המצוה כתבתיו ביולדת כי עניין הריחוק מהן וטומאתן מפני המחלה שבהן שמזקת הרבה בני אדם וכל שכן השוכב אותן, כי לפי רוב קרבתו עמהן ההיזק יותר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [נדה ע"ב ע"ב] שאחד עשר יום הם שהם בין נדה לנדה, כלומר שהאשה נעשית בהם זבה כך היא הלכה למשה מסיני. ופירוש הדבר כך הוא, שכל אשה בעת שתראה דם בתחלת ראייתה תקרא נדה, ועניין הנדות כך דינו, שאם תראה יום אחד דם או אפילו שבעה ימים רצופים כל זמן שתפסוק הדם ביום השביעי מבעוד יום טובלת לערב, דהיינו הלילה שמחרתה יום שמיני לתחלת ראייתה. ואחר טבילתה טהורה לבעלה. ואחר שבעת ימי הנדות אם תראה דם בתוך אחד עשר יום אחר השבעה יקרא אותו הדם דם זיבה, ודינו כן, שאם תראה ממנו יום אחד בין שתראה בתחלת הלילה או בסוף היום משמרת יום אחד כנגדו וטובלת, וטהורה לבעלה לערב, וטבילתה אפילו ביום משתנץ החמה, וזאת היא זבה קטנה. וכן אם תראה דם שנים ימים ותפסוק בשלישי דינה כמו כן לשמור יום אחד, ובכן יספיק לה אפילו לשני ימים ותטהר, וזאת גם כן תקרא זבה קטנה. ואם תראה דם בתוך אחד עשר יום אלו שלשה ימים רצופים תקרא זבה גדולה וצריכה לישב שבעה ימים נקיים ואחר כך טובלת וטהורה לבעלה. ואחר אחד עשר יום אלו אם תראה חוזרת לתחלת נדות ויש לה שבעה ימים כדין נדה, כמו שאמרנו למעלה. וכן יהיה הדבר לעולם, שאחר הנדות יש לה אחד עשר יום שבהן נעשית זבה, ואחר שעברו אותן הי"א יום אינה נעשית זבה לעולם עד שעברו עליה שבעה ימי נדות. ומפני שכבר טעו בזה אחרים וחשבו שהחשבון הוא שתמנה שבעה ימים של נדות ואחד עשר יום של זיבות, ושבע של נדות וי"א של זיבות, וכן לעולם, הארכתי בענין לומר שאינו כן אלא לעולם אין ימי זיבה אלא אחד עשר יום אחר שבעה של נדות ולא אחר כך לעולם עד שתחזור לתחלת הנדות. רצוני לומר שאם תעמוד ולא תראה אחר הי"א יום אפילו שנה אין לה דין זבה עד שיעברו עליה שבעת ימי נדות. ויתר פרטיה במסכת זבים ובמסכת נדה גם כן קצת מדיני זיבה. ובלאו דנדה בסדר אחרי מות נכתוב בעזרת השם מה שנהוג היום בעניינים אלה. ועובר על מצוה זו והוא מקל בענין טומאתה ביטל עשה זה, מלבד העונש שהשוכב עמה הוא בכרת, כמו שנכתוב דלאו דנדה בעזרת השם.
